<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק א'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
גרסינן במסכת ב"מ פ"ק [כ' ע"א] מתניתין מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. פרש"י מצא שום שטר בחפיסה או בדלוסקמא ואפילו שט"ח בכלל. וכן אם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי אלו יחזיר. פירוש, יחזירם למי שנותן הסימן. והוא שיתן אותו הלוה או המלוה, שעל פי ענין הזה דבר שיש לו סימן הוא, כדמפרש בגמרא חפיסה חמת קטנה דלוסקמא טליקא דסבי. וזה ודאי הכלי סימן הוא כשאמרו הבעלים בכלי שכך וכך סימנים יש בו מצאת אותם, כך נראה כמו שפרש"י ז"ל שצריך שיתן סימן בכלי ולא די לו כשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא מונח, דהא קי"ל [ב"מ כ"ח ע"א] היא אומרת בחפיסה והוא אומר בחפיסה מונח ינתן לו, מ"ט מידע ידעא דכל דאית ליה שטרא בחפיסה מנח ליה, דלוסקמא נמי ה"נ דרך בני אדם לתת בדלוסקמא שטרות, וכדתניא בתוספתא דשבועות [פ"ה ה"ו] עשרה דלוסקמין מלאין שטרות מסרתי לך, אלמא דרך בני אדם להטמין שטרותיהם בדלוסקמים ובכלים הללו, הילכך צריך שיתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה. ולדידן בכיס וארנקי דכותא היא. וכן אם מצא תכריך של שלש שטרות הרי זה יחזיר למי שיתן הסימן, או הלוה או המלוה, שתכריך הוי סימן. ומפרש בגמ' היכי דמי תכריך כגון דאשכח ג' שטרות דכריכי חד ברישא דחבריה, וזהו הנקרא תכריך. ומאי מכריז המוצא, לא מכריז מנין, דא"כ שיאמר ג' שטרות מצאתי וזה יבא ויאמר שלי הן וכרוכין היו א"כ דבהא סגיא מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי, אלא אוקימנא בגמ' דכי היכי דקי"ל דטבעא מכריז הכא נמי שטרות מכריז וכך הוא אומר ומעוט שטרות שנים הם ואין מנין סימן, ולפיכך בשנים לא יחזיר אבל צריך שיהו ג' והוא יבא ויתן סימן ויאמר כך וכך היו וכרוכין היו בכרך אחד כל חד וחד בריש חבריה, כלומר שגולל האחד בפני עצמה ואח"כ מביא עליו השני וגולל ומדבק עמו, וכן השלישי, ואם היה אגד של ג' שטרות הרי זה יחזיר למי שיתן הסימן, או הלוה או המלוה. ואוקימנא בגמ' דאגודא מתקריא דרמו כולהו אהדדי וכריכי, כלומר מצרנין שלשתן זה ע"ג זה ואגדן אגד אחד, וזהו סימן, דכולי עלמא כריכי שטר שטר לעצמו וקושר אותו לבדו וזה אגדן כלן יחד זהו סימן. וזה שאנו דנין בג' שטרות כרוכין או אגודין שנמצאו שמחזירם לנותן סימן בהם של כרך ושל אגד, יש פעמים שמחזירן מיד למלוה ופעמים שמחזירן ללוה מיד ופעמים למי שנתן בהן סימן בין שיתן אותו למלוה או ללוה. וכדמפרש רשב"ג ואמר במשנתנו [ב"מ כ' ע"א] אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה, ג' הלווין מן האחד יחזיר למלוה. וקא מפרש בגמ' אחד הלוה מג' ונמצא שראובן לוה בשטר אחד משמעון ומיששכר בשטר אחד ומזבולון בשטר אחד, דזה ודאי אם נמצאו אותם ג' שטרות כרוכות זו בזו או אגודות זו בזו יחזירן לראובן שהיה לו משלשתן, ואע"פ שהמלוין יתנו סימן מחזירן כולן לראובן מיד, דמסתמא מידק דייק, דאי ס"ד דממלוין נינהו שלשתן מאי בעו גבי הדדי. ומקשינן דילמא לקיומינהו אזול כולהו לבי דינא. פירוש, שלשתן הלכו אצל הסופר של הדיין לקיים שטרותיהן ובזה הוקבעו יחד במקום אחד ומשם נפלו. ואוקימנא במקויימין שלשתן. ומקשינן ודילמא מידא דספרא נפל, ומשני לא משהי איניש שטרא דמקויים בידא דספרא. וכן ג' שלוו מאחד יחזיר למלוה מיד אע"פ שלא יתן סימן, דאי ס"ד דלווין נינהו, כלומר שפרעום, מאי בעו גבי הדדי. וכ"ת דילמא למכתבינהו אזלי ומן הסופר נפלו ומעולם כתבו ללוות ולא לוו, הב"ע דכתבי בתלתא ידי דספרא. ומקשינן ודילמא לקיומינהו אזול, ומשנינן לוה לא מקיים שטרא, והילכך הדבר ידוע שמן המלוים נפלו ומחזירן מיד. הא למדת שג' שטרי חוב הנמצאים אם הלוה אחד והמלוין ג' אם [אין] מקויימין יחזיר למי שיתן סימן, וכדקתני רישא הרי זה יחזיר, שיש לנו לחוש שמא המלוין ג' נתנו שטריהם לסופר לקיימן ונפלו מיד הסופר, או שמא החזירם ללוה ומידו נפלו, ולפיכך יחזיר לנותן בהן סימן, הן לוה הן מלוה. וכן אם היה מלוה אחד וג' לווין יחזיר למלוה אם לא היו שלשתן בכתיבה אחת, אבל אם בכתיבת ידי סופר אחד היו שלשתן יחזיר למי שיתן בהם סימן, שמא שלשתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב ונפלו מיד הסופר. ודע והבן כי כל זה שפסקנו שיש דרך ששט"ח שנפל ומצאו מחזירו למלוה לא נאמרו הדברים אלא כשמצאן באגודה, הא לאו הכי לא יחזיר למלוה לעולם, וכדתנן [ב"מ י"ב ע"ב] מצא ש"ח בשוק לא יחזיר, ואפילו בשחייב מודה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומצאתי כתוב בתוספות של צרפתים וכי תימא מאי שנא הני מהני, הא לא קשיא, דאיכא למימר דהיינו טעמא משום דאית בה ריעותא, דדומה כמי שזרקוהו באשפה לפי שהיה פסול או פרוע, אבל כאן כשנמצא באחד מן הדרכים הללו יותר קרוב לומר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם ואינם פרועים, שאפילו תאמר שע"מ שהם באגודה או בחפיסה מסרם ונתנם המלוה ללוה, אפ"ה דרך העולם שהלוה פותחן לראות אם זהו שטרו שהחזיר לו ואינו מניחו על זו הדרך. ועוד י"ל דלגבי מצא ש"ח בשוק יש להסתפק אם נפל מיד לוה או מיד מלוה, שהרי אינו נמצא על דרך שיוכל לתת בו סימן, אבל כאן אין להסתפק, שמי שנותן בו הסימן ודאי מידו נפלו, ע"כ. ומסתברא דדוקא סימן דחפיסה או דלוסקמא או כרך או אגודה הוא דמהני להחזיר למי שנותן הסימן, אבל מצא ש"ח אחד בלא חפיסה או ג' בלא כרך ואגודה ואמר הלוה או המלוה נקב יש בצד אות פלונית לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ואע"ג דגבי גט מחזירין בסימן זה [ב"מ כ"ח ע"א], גט שאני שאינו נשאר לא ביד העדים ולא ביד הבעל, ועוד דבידו לגרשה, אבל ש"ח שנשתהה ביד המלוה וידע יוכל להיות נפרע וידע סימניו, וכן הלוה אחר ששנינו [ב"ב קס"ז ע"ב] שכותב שטרו אע"פ שאין מלוה עמו עומד על סימן בעודו בידו ועל כן יודעו ואינו פרוע. וכן אם מצא בשוק שטרות, פירוש קרועין, ושטר חוב ביניהם לא יחזיר, ואם יש בהן שובר אפילו בלא עדים יתן השט"ח ללוה, שאלו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרות קרועים והרי שעמו כתב שהוא פרוע. וכן כתב הר"ם במז"ל בהלכות גזלה ואבדה [פי"ח ה"ה].
<h2>דף יז.</h2>
וכן יש פעמים שאדם מוצא שט"ח בשוק ויוכל להפסיד ויחזירו למלוה אם חייב מודה, והוא אם מצא שזמנו בו ביום והוא מקויים וחייב מודה. ואם אינו מקויים לא יחזיר דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי. וכדגרסינן בפרק שנים אוחזין א"ר אסי א"ר יוחנן המוצא ש"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב זמנו בו ביום. פירוש, שביום שנמצא נכתב, יחזירו לבעלים. ואוקמה הרב ז"ל בהלכותיו דדוקא בשחייב מודה דהא ליכא למיחש למידי, דאי משום כתב ללוות ולא לוה הא כתוב בו הנפק, ואי משום פרעון לפריעא בת יומא לא חיישינן, חדא דלא שכיח למפרע בו ביום שלוה, ועוד דהא קא מודה לוה דלא פרע, מאי אמרת דילמא פרעיה והאי דקאמר דלא פרעיה דקא בעי מיהדר ומיזף וכולה מילתא כדאיתא התם. ודוקא בת יומא הוא דמהני הנפק וחייב מודה, אבל שטרא דחוב אחרינא לא מהני. וכדגרסינן [ט"ז ע"ב] א"ר יוחנן המוצא שט"ח בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק ואע"פ שהוחזק כפרן לא יחזירו לבעלים דחיישינן לפירעון, ואפילו היה חייב מודה, וטעמא כדאיתא התם.
<h2>דף יט.</h2>
ויש לברר שטר הנמצא בשוק שפסקנו בו לא יחזיר ואם עבר המוצא והחזירו למלוה ונודע בעדים שנמצא היה, מהו לגבות בו המלוה. ובזה מצאנו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר נזיקין [אבדה פי"ח הי"ד] שכל שטרות שדינן בלא יחזיר אם החזירן הרי אלו כשרין וגובין בהן ואין מוציאין אותם מתחת ידי בעליהם והרי הן בחזקתן ואין חוששין להן, ע"כ. וכתוב בספר ההגהות אומר אני אין זה מחוור כי השטר אחר שנודע בפסול והוחזק בכך לב"ד או נודע בעדים איך נעשה בו מעשה השטר, ע"כ. ונראין דבריו כדאמרינן בפ"ק דב"מ [י"ט ע"א] שאם מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ואקשינן וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומפקא לגיטא דכתיב בניסן וטרפה פירי מלקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין, ומשנינן דאמרי ליה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. אלמא כיון דנמצא ואיתרע ליה אע"פ שהוחזק בידיה מפני הודאת בעלה אין כחו של גט לגבי הזמן כבראשונה ומשום דאיתרע ליה בנפילתו אע"ג דהדר [בידה] לא מהניא לה עד דמייתי ראיה. אך נראה לי שיש לעיין אם פרעו הלוה מכח ב"ד מהו, מי מהניא ליה תפיסה או לא. ומסתברא שאחר שב"ד דנו כן מפני שלא נתבאר להם עדין שהשטר נפל נמצא שתפיסתו בטעות ולא שמה תפיסה, וכשנודע לב"ד בעדים הנפילה יש להם להחזיר את דינם כדין עובדא דאפדני וכיפי. ואם מדעת עצמו פרעו הלוה ואח"כ מצא עדיו לא מבעיא אם פרע למלוה עצמו דמהניא ליה תפיסה שהרי הוא בריא שעדיין חייב לו, דאפילו פרע ליתומיו מהניא להו תפיסה הואיל ומדעת בעליהן בא לידן, ואע"פ שאין תפיסתם ברורה להם שהוא כדין. וכן פסק בדומה לזה ה"ר נתן [בן] ה"ר מאיר ז"ל בשער התפיסות שאם בא לידו מדעת הבעלים אע"פ שאינו ברור בתפיסתו מהניא ליה. הראיה מת הבן ביום ל' אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול [בכורות מ"ט ע"א], כלומר אם נתן אבי הבן ה' סלעים לא יטול מן הכהן, ואם לא נתנם לו והכהן תופסם לא מהניא ליה תפיסתו, ואפילו ליכא עדים ולא ראה, שאין כאן מגו הואיל והטענה גרועה, ע"כ. וכן המוצא שטר מתנת בריא או מתנת שכיב מרע הרי דיניהם מפורשים בב"מ, ומפני שאין זה מקומו לא הארכתי בדיניהם.
<h2>דף כ.</h2>
גרסינן במסכת ב"מ פ"ק [כ' ע"א] מתניתין מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. פרש"י מצא שום שטר בחפיסה או בדלוסקמא ואפילו שט"ח בכלל. וכן אם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי אלו יחזיר. פירוש, יחזירם למי שנותן הסימן. והוא שיתן אותו הלוה או המלוה, שעל פי ענין הזה דבר שיש לו סימן הוא, כדמפרש בגמרא חפיסה חמת קטנה דלוסקמא טליקא דסבי. וזה ודאי הכלי סימן הוא כשאמרו הבעלים בכלי שכך וכך סימנים יש בו מצאת אותם, כך נראה כמו שפרש"י ז"ל שצריך שיתן סימן בכלי ולא די לו כשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא מונח, דהא קי"ל [ב"מ כ"ח ע"א] היא אומרת בחפיסה והוא אומר בחפיסה מונח ינתן לו, מ"ט מידע ידעא דכל דאית ליה שטרא בחפיסה מנח ליה, דלוסקמא נמי ה"נ דרך בני אדם לתת בדלוסקמא שטרות, וכדתניא בתוספתא דשבועות [פ"ה ה"ו] עשרה דלוסקמין מלאין שטרות מסרתי לך, אלמא דרך בני אדם להטמין שטרותיהם בדלוסקמים ובכלים הללו, הילכך צריך שיתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה. ולדידן בכיס וארנקי דכותא היא. וכן אם מצא תכריך של שלש שטרות הרי זה יחזיר למי שיתן הסימן, או הלוה או המלוה, שתכריך הוי סימן. ומפרש בגמ' היכי דמי תכריך כגון דאשכח ג' שטרות דכריכי חד ברישא דחבריה, וזהו הנקרא תכריך. ומאי מכריז המוצא, לא מכריז מנין, דא"כ שיאמר ג' שטרות מצאתי וזה יבא ויאמר שלי הן וכרוכין היו א"כ דבהא סגיא מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי, אלא אוקימנא בגמ' דכי היכי דקי"ל דטבעא מכריז הכא נמי שטרות מכריז וכך הוא אומר ומעוט שטרות שנים הם ואין מנין סימן, ולפיכך בשנים לא יחזיר אבל צריך שיהו ג' והוא יבא ויתן סימן ויאמר כך וכך היו וכרוכין היו בכרך אחד כל חד וחד בריש חבריה, כלומר שגולל האחד בפני עצמה ואח"כ מביא עליו השני וגולל ומדבק עמו, וכן השלישי, ואם היה אגד של ג' שטרות הרי זה יחזיר למי שיתן הסימן, או הלוה או המלוה. ואוקימנא בגמ' דאגודא מתקריא דרמו כולהו אהדדי וכריכי, כלומר מצרנין שלשתן זה ע"ג זה ואגדן אגד אחד, וזהו סימן, דכולי עלמא כריכי שטר שטר לעצמו וקושר אותו לבדו וזה אגדן כלן יחד זהו סימן. וזה שאנו דנין בג' שטרות כרוכין או אגודין שנמצאו שמחזירם לנותן סימן בהם של כרך ושל אגד, יש פעמים שמחזירן מיד למלוה ופעמים שמחזירן ללוה מיד ופעמים למי שנתן בהן סימן בין שיתן אותו למלוה או ללוה. וכדמפרש רשב"ג ואמר במשנתנו [ב"מ כ' ע"א] אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה, ג' הלווין מן האחד יחזיר למלוה. וקא מפרש בגמ' אחד הלוה מג' ונמצא שראובן לוה בשטר אחד משמעון ומיששכר בשטר אחד ומזבולון בשטר אחד, דזה ודאי אם נמצאו אותם ג' שטרות כרוכות זו בזו או אגודות זו בזו יחזירן לראובן שהיה לו משלשתן, ואע"פ שהמלוין יתנו סימן מחזירן כולן לראובן מיד, דמסתמא מידק דייק, דאי ס"ד דממלוין נינהו שלשתן מאי בעו גבי הדדי. ומקשינן דילמא לקיומינהו אזול כולהו לבי דינא. פירוש, שלשתן הלכו אצל הסופר של הדיין לקיים שטרותיהן ובזה הוקבעו יחד במקום אחד ומשם נפלו. ואוקימנא במקויימין שלשתן. ומקשינן ודילמא מידא דספרא נפל, ומשני לא משהי איניש שטרא דמקויים בידא דספרא. וכן ג' שלוו מאחד יחזיר למלוה מיד אע"פ שלא יתן סימן, דאי ס"ד דלווין נינהו, כלומר שפרעום, מאי בעו גבי הדדי. וכ"ת דילמא למכתבינהו אזלי ומן הסופר נפלו ומעולם כתבו ללוות ולא לוו, הב"ע דכתבי בתלתא ידי דספרא. ומקשינן ודילמא לקיומינהו אזול, ומשנינן לוה לא מקיים שטרא, והילכך הדבר ידוע שמן המלוים נפלו ומחזירן מיד. הא למדת שג' שטרי חוב הנמצאים אם הלוה אחד והמלוין ג' אם [אין] מקויימין יחזיר למי שיתן סימן, וכדקתני רישא הרי זה יחזיר, שיש לנו לחוש שמא המלוין ג' נתנו שטריהם לסופר לקיימן ונפלו מיד הסופר, או שמא החזירם ללוה ומידו נפלו, ולפיכך יחזיר לנותן בהן סימן, הן לוה הן מלוה. וכן אם היה מלוה אחד וג' לווין יחזיר למלוה אם לא היו שלשתן בכתיבה אחת, אבל אם בכתיבת ידי סופר אחד היו שלשתן יחזיר למי שיתן בהם סימן, שמא שלשתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב ונפלו מיד הסופר. ודע והבן כי כל זה שפסקנו שיש דרך ששט"ח שנפל ומצאו מחזירו למלוה לא נאמרו הדברים אלא כשמצאן באגודה, הא לאו הכי לא יחזיר למלוה לעולם, וכדתנן [ב"מ י"ב ע"ב] מצא ש"ח בשוק לא יחזיר, ואפילו בשחייב מודה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומצאתי כתוב בתוספות של צרפתים וכי תימא מאי שנא הני מהני, הא לא קשיא, דאיכא למימר דהיינו טעמא משום דאית בה ריעותא, דדומה כמי שזרקוהו באשפה לפי שהיה פסול או פרוע, אבל כאן כשנמצא באחד מן הדרכים הללו יותר קרוב לומר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם ואינם פרועים, שאפילו תאמר שע"מ שהם באגודה או בחפיסה מסרם ונתנם המלוה ללוה, אפ"ה דרך העולם שהלוה פותחן לראות אם זהו שטרו שהחזיר לו ואינו מניחו על זו הדרך. ועוד י"ל דלגבי מצא ש"ח בשוק יש להסתפק אם נפל מיד לוה או מיד מלוה, שהרי אינו נמצא על דרך שיוכל לתת בו סימן, אבל כאן אין להסתפק, שמי שנותן בו הסימן ודאי מידו נפלו, ע"כ. ומסתברא דדוקא סימן דחפיסה או דלוסקמא או כרך או אגודה הוא דמהני להחזיר למי שנותן הסימן, אבל מצא ש"ח אחד בלא חפיסה או ג' בלא כרך ואגודה ואמר הלוה או המלוה נקב יש בצד אות פלונית לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ואע"ג דגבי גט מחזירין בסימן זה [ב"מ כ"ח ע"א], גט שאני שאינו נשאר לא ביד העדים ולא ביד הבעל, ועוד דבידו לגרשה, אבל ש"ח שנשתהה ביד המלוה וידע יוכל להיות נפרע וידע סימניו, וכן הלוה אחר ששנינו [ב"ב קס"ז ע"ב] שכותב שטרו אע"פ שאין מלוה עמו עומד על סימן בעודו בידו ועל כן יודעו ואינו פרוע. וכן אם מצא בשוק שטרות, פירוש קרועין, ושטר חוב ביניהם לא יחזיר, ואם יש בהן שובר אפילו בלא עדים יתן השט"ח ללוה, שאלו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרות קרועים והרי שעמו כתב שהוא פרוע. וכן כתב הר"ם במז"ל בהלכות גזלה ואבדה [פי"ח ה"ה].
<h2>דף כח.</h2>
גרסינן במסכת ב"מ פ"ק [כ' ע"א] מתניתין מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. פרש"י מצא שום שטר בחפיסה או בדלוסקמא ואפילו שט"ח בכלל. וכן אם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי אלו יחזיר. פירוש, יחזירם למי שנותן הסימן. והוא שיתן אותו הלוה או המלוה, שעל פי ענין הזה דבר שיש לו סימן הוא, כדמפרש בגמרא חפיסה חמת קטנה דלוסקמא טליקא דסבי. וזה ודאי הכלי סימן הוא כשאמרו הבעלים בכלי שכך וכך סימנים יש בו מצאת אותם, כך נראה כמו שפרש"י ז"ל שצריך שיתן סימן בכלי ולא די לו כשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא מונח, דהא קי"ל [ב"מ כ"ח ע"א] היא אומרת בחפיסה והוא אומר בחפיסה מונח ינתן לו, מ"ט מידע ידעא דכל דאית ליה שטרא בחפיסה מנח ליה, דלוסקמא נמי ה"נ דרך בני אדם לתת בדלוסקמא שטרות, וכדתניא בתוספתא דשבועות [פ"ה ה"ו] עשרה דלוסקמין מלאין שטרות מסרתי לך, אלמא דרך בני אדם להטמין שטרותיהם בדלוסקמים ובכלים הללו, הילכך צריך שיתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה. ולדידן בכיס וארנקי דכותא היא. וכן אם מצא תכריך של שלש שטרות הרי זה יחזיר למי שיתן הסימן, או הלוה או המלוה, שתכריך הוי סימן. ומפרש בגמ' היכי דמי תכריך כגון דאשכח ג' שטרות דכריכי חד ברישא דחבריה, וזהו הנקרא תכריך. ומאי מכריז המוצא, לא מכריז מנין, דא"כ שיאמר ג' שטרות מצאתי וזה יבא ויאמר שלי הן וכרוכין היו א"כ דבהא סגיא מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי, אלא אוקימנא בגמ' דכי היכי דקי"ל דטבעא מכריז הכא נמי שטרות מכריז וכך הוא אומר ומעוט שטרות שנים הם ואין מנין סימן, ולפיכך בשנים לא יחזיר אבל צריך שיהו ג' והוא יבא ויתן סימן ויאמר כך וכך היו וכרוכין היו בכרך אחד כל חד וחד בריש חבריה, כלומר שגולל האחד בפני עצמה ואח"כ מביא עליו השני וגולל ומדבק עמו, וכן השלישי, ואם היה אגד של ג' שטרות הרי זה יחזיר למי שיתן הסימן, או הלוה או המלוה. ואוקימנא בגמ' דאגודא מתקריא דרמו כולהו אהדדי וכריכי, כלומר מצרנין שלשתן זה ע"ג זה ואגדן אגד אחד, וזהו סימן, דכולי עלמא כריכי שטר שטר לעצמו וקושר אותו לבדו וזה אגדן כלן יחד זהו סימן. וזה שאנו דנין בג' שטרות כרוכין או אגודין שנמצאו שמחזירם לנותן סימן בהם של כרך ושל אגד, יש פעמים שמחזירן מיד למלוה ופעמים שמחזירן ללוה מיד ופעמים למי שנתן בהן סימן בין שיתן אותו למלוה או ללוה. וכדמפרש רשב"ג ואמר במשנתנו [ב"מ כ' ע"א] אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה, ג' הלווין מן האחד יחזיר למלוה. וקא מפרש בגמ' אחד הלוה מג' ונמצא שראובן לוה בשטר אחד משמעון ומיששכר בשטר אחד ומזבולון בשטר אחד, דזה ודאי אם נמצאו אותם ג' שטרות כרוכות זו בזו או אגודות זו בזו יחזירן לראובן שהיה לו משלשתן, ואע"פ שהמלוין יתנו סימן מחזירן כולן לראובן מיד, דמסתמא מידק דייק, דאי ס"ד דממלוין נינהו שלשתן מאי בעו גבי הדדי. ומקשינן דילמא לקיומינהו אזול כולהו לבי דינא. פירוש, שלשתן הלכו אצל הסופר של הדיין לקיים שטרותיהן ובזה הוקבעו יחד במקום אחד ומשם נפלו. ואוקימנא במקויימין שלשתן. ומקשינן ודילמא מידא דספרא נפל, ומשני לא משהי איניש שטרא דמקויים בידא דספרא. וכן ג' שלוו מאחד יחזיר למלוה מיד אע"פ שלא יתן סימן, דאי ס"ד דלווין נינהו, כלומר שפרעום, מאי בעו גבי הדדי. וכ"ת דילמא למכתבינהו אזלי ומן הסופר נפלו ומעולם כתבו ללוות ולא לוו, הב"ע דכתבי בתלתא ידי דספרא. ומקשינן ודילמא לקיומינהו אזול, ומשנינן לוה לא מקיים שטרא, והילכך הדבר ידוע שמן המלוים נפלו ומחזירן מיד. הא למדת שג' שטרי חוב הנמצאים אם הלוה אחד והמלוין ג' אם [אין] מקויימין יחזיר למי שיתן סימן, וכדקתני רישא הרי זה יחזיר, שיש לנו לחוש שמא המלוין ג' נתנו שטריהם לסופר לקיימן ונפלו מיד הסופר, או שמא החזירם ללוה ומידו נפלו, ולפיכך יחזיר לנותן בהן סימן, הן לוה הן מלוה. וכן אם היה מלוה אחד וג' לווין יחזיר למלוה אם לא היו שלשתן בכתיבה אחת, אבל אם בכתיבת ידי סופר אחד היו שלשתן יחזיר למי שיתן בהם סימן, שמא שלשתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב ונפלו מיד הסופר. ודע והבן כי כל זה שפסקנו שיש דרך ששט"ח שנפל ומצאו מחזירו למלוה לא נאמרו הדברים אלא כשמצאן באגודה, הא לאו הכי לא יחזיר למלוה לעולם, וכדתנן [ב"מ י"ב ע"ב] מצא ש"ח בשוק לא יחזיר, ואפילו בשחייב מודה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומצאתי כתוב בתוספות של צרפתים וכי תימא מאי שנא הני מהני, הא לא קשיא, דאיכא למימר דהיינו טעמא משום דאית בה ריעותא, דדומה כמי שזרקוהו באשפה לפי שהיה פסול או פרוע, אבל כאן כשנמצא באחד מן הדרכים הללו יותר קרוב לומר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם ואינם פרועים, שאפילו תאמר שע"מ שהם באגודה או בחפיסה מסרם ונתנם המלוה ללוה, אפ"ה דרך העולם שהלוה פותחן לראות אם זהו שטרו שהחזיר לו ואינו מניחו על זו הדרך. ועוד י"ל דלגבי מצא ש"ח בשוק יש להסתפק אם נפל מיד לוה או מיד מלוה, שהרי אינו נמצא על דרך שיוכל לתת בו סימן, אבל כאן אין להסתפק, שמי שנותן בו הסימן ודאי מידו נפלו, ע"כ. ומסתברא דדוקא סימן דחפיסה או דלוסקמא או כרך או אגודה הוא דמהני להחזיר למי שנותן הסימן, אבל מצא ש"ח אחד בלא חפיסה או ג' בלא כרך ואגודה ואמר הלוה או המלוה נקב יש בצד אות פלונית לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ואע"ג דגבי גט מחזירין בסימן זה [ב"מ כ"ח ע"א], גט שאני שאינו נשאר לא ביד העדים ולא ביד הבעל, ועוד דבידו לגרשה, אבל ש"ח שנשתהה ביד המלוה וידע יוכל להיות נפרע וידע סימניו, וכן הלוה אחר ששנינו [ב"ב קס"ז ע"ב] שכותב שטרו אע"פ שאין מלוה עמו עומד על סימן בעודו בידו ועל כן יודעו ואינו פרוע. וכן אם מצא בשוק שטרות, פירוש קרועין, ושטר חוב ביניהם לא יחזיר, ואם יש בהן שובר אפילו בלא עדים יתן השט"ח ללוה, שאלו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרות קרועים והרי שעמו כתב שהוא פרוע. וכן כתב הר"ם במז"ל בהלכות גזלה ואבדה [פי"ח ה"ה].
